פסק-דין בתיק ע"א 2239/03

השופט י' טירקל:

הרקע וההליכים

1.          יוסוף מחמד סאלח מאד'ייה (להלן -"המנוח"), נפטר בשנת 1965 והותיר אחריו אלמנה (להלן - "האם"), ארבעה בנים וחמש בנות. בשנת 1991 ניתן בבית הדין השרעי בירושלים צו ירושה המצהיר על זכויות יורשי המנוח. בצו האמור לא נתמנה מנהל עיזבון, אך בפועל ניהלו האם והאח הבכור סלאח את העזבון ואת ענייני המשפחה. בין ילדיו של המנוח התעוררה מחלוקת בעניין נכסי העזבון ופירותיו. האח סברי - שהוא המערער מס' 2 בערעור שלפנינו - הגיש ביום 22.1.95 בבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה על דרך של המרצת פתיחה נגד אחיו הבכור סלאח - שהוא המשיב מס' 1 והמערער מס' 1 בערעור שכנגד שלפנינו - שבה תבע סעדים שונים. אחרי שהמחלוקת התרחבה והסתבכה, העביר בית המשפט המחוזי את ההליך לפסים של תובענה רגילה. ביום 5.10.95 הגיש האח סברי כתב תביעה מתוקן, שבו צורפו כתובעים מלבד האח סברי גם אחיו סובחי - שהוא המערער מס' 1 והמשיב שכנגד בערעור שלפנינו - ושתי אחיותיו פאטמה וסובחיה (כולם יחד יכונו להלן - "התובעים"). יצוין כי בעת פטירת המנוח היה האח הבכור סלאח בגיר ואילו ארבעת התובעים היו קטינים.

             עיקר הסעדים שתבעו התובעים מהמערער בכתב התביעה המתוקן הם: ליתן דינים וחשבונות לגבי נכסי העזבון ופירותיהם; למסור לידי התובעים את החלקים שהם זכאים להם בנכסי העזבון; להצהיר כי הזכויות בשתי חנויות שייכות לעזבון; להצהיר כי המשיב זכאי לבנות על מחציתו של גג בית בשכונת שועפט השייך, לטענתו, לעזבון (המגרש והבית שעליו יכונו להלן - "הבית בשועפט"); להצהיר כי הדירה שבה מתגוררת אם המשפחה בבית בשועפט, שייכת לחמש בנותיו של המנוח; להצהיר, כי יורשי המנוח הם הבעלים של מקרקעין נוספים שבעזבון, לפי חלקיהם לפי צו הירושה; וכן לפצות את המשיב, המתגורר בקנדה, על הוצאות שנגרמו לו בשל נסיעותיו לישראל לצורך ההתדיינויות. 

             אחרי הגשת כתב התביעה המתוקן הגיש האח סברי תצהירים נוספים שבהם הוסיף טענות שלא נטענו בו מלכתחילה, וזאת על פי מסמכים שצירף. כך טען "כי הוא זכאי לרבע מהזכויות בבית בשועפט", כי הוא בעל רבע מזכויות דמי המפתח בחנות שבשוק הבשמים 25 וכי האח הבכור סלאח לא עמד בהתחייבותו לפצות אותו בסכום של 20,000 דינר תמורת זכויותיו בחנות זו.

             להשלמת הרקע הכללי של המחלוקות יצוין כי לטענת התובעים כלל העזבון נכסים רבים וכן כספים רבים שהמערער עשה בהם שימוש. לעומתם היתה גרסתו של האח הבכור סלאח, האם והעדים שמטעמו, כי נכסי העזבון היו מועטים והמנוח הותיר אחריו חובות רבים.  

2.        בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' קמא), בפסק דינו מיום 29.5.97, (להלן - "פסק הדין הראשון"), דחה את כל תביעותיהם של התובעים, אולם נעתר באופן חלקי לתביעתו של האח סברי ופסק כי הוא זכאי לבנות על מחציתו של גג הבית בשועפט. אעמוד על תמצית הכרעותיו של בית המשפט המחוזי ורק במידה שהן נוגעות לעניין זה. בית המשפט קבע כי על המגרש נבנו שלוש דירות, אחת עבור האם ושתיים נוספות - עבור האחים סלאח וסאלח. בשנת 1987 חתמו ארבעת האחים - בני המנוח, שהם סלאח, סברי, סובחי וסאלח - על הסכם (להלן - "הסכם 1987") שבו נקבע, בין היתר, כי הבעלות בבית בשועפט תהיה לארבעת האחים בחלקים שווים בתנאי שסברי וסובחי יבנו על גג הבית שתי דירות בתוך חמש שנים. סובחי מימש את זכותו לבנות  אך סברי לא בנה ואף התכחש "להתחיבותו או לחתימתו על התחייבות לבנות בתוך חמש שנים". ביום 9.11.91 נערכה "ישיבת בוררות" שבה השתתפו סלאח, סאלח, סובחי ונכבדים שונים ואילו האח סברי לא השתתף. במסמך שנערך בישיבת הבוררות (להלן - "מסמך המכובדים") נקבע, בין היתר, כי "הבעלות של המחצית השניה בגג שייכת לסברי והוא רשאי לבנות בו או למכור אותו לאחד האחים: סלאח, סאלח או סובחי בלבד". במסמך המכובדים לא צוינה מגבלת הזמן של חמש שנים. לדעתו של בית המשפט צירופם של הסכם 1987 ומסמך המכובדים יוצר, כלשונו: "התחיבות כלפי  סברי והכרה בבעלותו על מחצית הגג- - - ". עוד קבע, כי "אין סברי רשאי בשום מקרה להעביר זכות זו לאחר מלבד שלושת אחיו: סלאח, סאלח וסובחי".

הערעור הראשון וההליכים בעקבותיו

3.        סלאח וסברי ערערו, בערעור ובערעור שכנגד, על פסק הדין הראשון של בית המשפט המחוזי. השגותיו של סלאח בערעורו היו מכוונות בעיקרן נגד הזכות לבנות על מחצית גג הבית בשועפט, שניתנה לאח סברי. לעניין זה טען כי אין לסברי זכויות בעלות בבית בשועפט מן הטעם שהמגרש נרכש מכספים שלו ושל אחיו סאלח. השגותיו של האח סברי בערעור שכנגד היו מכוונות בעיקר נגד דחייתן של תביעותיו, שנכללו בתביעותיהם של התובעים;  כמו כן השיג על כך שנמנע ממנו למכור את חלקו בגג לאדם אחר זולת אחד מאחיו. בפסק דיננו שניתן בערעור ובערעור שכנגד (להלן - "פסק הדין בערעור הראשון") נפסק כי פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי, ככל שעניינו זכויותיו של סברי בגג הבית בשועפט יבוטל, וכי יתר חלקיו של פסק הדין, שעניינם דחיית תביעותיהם האחרות של התובעים, יעמדו בעינם. עוד נפסק כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בשאלות שפורטו בפסק דיננו, לעניין הבית בשועפט, כדלקמן:

"מי היו הבעלים של הבית בשועפט אחרי שרכשו אותו המערער וסאלח - האם המערער וסאלח לבדם או גם המשיב וסובחי? האם יצרו הסכם 1987 ומסמך המכובדים - כל אחד בפני עצמו או שניהם ביחד - התחייבות של המערער וסאלח, ואולי גם של סובחי, כלפי המשיב להתיר לו לבנות על מחצית גגו של הבית, או שהיתה כאן הכרה בבעלותו של המשיב בחלק מן הבית שהיתה מקדמת דנא? האם מדובר ברכישת זכות על-ידי המשיב - של בעלות או של בנייה - תמורת ויתור על זכות אחרת? האם ניתנה זכות הבעלות או הבנייה למשיב כמתנה או שהיתה כאן רק התחייבות לתת מתנה? האם היתה הבנייה תנאי לנתינת המתנה, אם היה מדובר במתנה ממש ולא בהתחייבות לתיתה? האם היו המערער וסאלח רשאים לחזור בהם מהתחייבותם, אם היתה כזאת, בין בדרך של חזרה מהתחייבות ובין בדרך של ביטול מסמך המכובדים? האם רשאי היה בית המשפט לתת פסק דין המתיר למשיב לבנות על מחצית הגג אף על פי שסאלח - שהוא, כנראה הבעלים של מחצית הבית בשועפט או של רבע ממנו - לא היה בעל דין בבית המשפט המחוזי?"  (סעיף 8 לפסק דיננו)

                   שאלה נוספת שהועמדה להכרעתו של בית המשפט המחוזי היתה אם ראוי היה למנוע מהאח סברי למכור את חלקו בגג לאדם אחר זולת אחד מאחיו אף על פי שהוכר כבעלים של רבע מהזכויות בבית בשועפט. (סעיף 10 לפסק דיננו).

4.       בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' קמא), צירף את האח סאלח כבעל דין וחזר ושמע את עדויותיהם של העדים ואת הראיות שהובאו לפניו במשפט הראשון וכן ראיות נוספות. בפסק דינו מיום 15.1.03 (להלן - "פסק הדין השני"), פסק כי הבעלים של הבית בשועפט הם סלאח וסאלח שרכשו את המגרש ובנו עליו את הבית מכספם. אשר להסכם 1987 ולמסמך המכובדים פסק בית המשפט כי הם "לא קבעו זכות בעלות של סובחי ושל סברי במגרש", אולם הם יצרו התחייבות מצידם של האחים סלאח וסאלח לתת מתנה שהיא זכויות לבניית דירות על גג הבית. לעניין השאלה האם רכש סברי זכות בעלות או זכות לבניה על גג הבית, תמורת ויתור על זכות אחרת, קבע בית המשפט כי הן לסובחי והן לסברי לא היו זכויות בבית בשועפט. לעניין השאלה האם ניתנה לסברי זכות לבנות על מחצית גג הבית כמתנה או ניתנה לו אך התחייבות למתנה, פסק בית המשפט כי "המסמך משנת 1987 כמו מסמך המכובדים שנחתם בידי סלאח וסאלח, יצרו התחייבות לתת מתנה, ככל שהיא נוגעת לזכות בניה של שתי דירות על גג הבית". לעניין השאלה האם היו רשאים סלאח וסאלח לחזור בהם מהתחייבותם, נפסק כי הם היו רשאים לחזור בהם מהתחייבותם, אולם משלא חזרו בהם לפיכך מסמך המכובדים לא בוטל וההתחייבות לזכות בניה על הגג לא בוטלה. אשר לאח סובחי - שכבר בנה על הגג ובכך שינה את מצבו -  נפסק כי לא ניתן לחזור היום מן ההתחייבות. אשר לאח סברי נפסק כי לא קיים את התנאי של בניה על הגג תוך חמש שנים כאמור בהסכם 1987, ולפיכך רשאים האחים סלאח וסאלח לחזור בהם היום מהתחייבותם כלפיו. לעניין השאלה אם רשאי היה בית המשפט ליתן פסק דין שמתיר לסברי לבנות דירה על מחצית גג הבית, למרות שהאח סאלח לא היה בעל דין במשפט הראשון, פסק בית המשפט כי "אפשר שבשעה שניתן פסק הדין הראשון, לא היה מוסמך בית משפט זה לחייב את סאלח", אולם, היום "משהיה [ האח סאלח - י' ט'] לבעל דין הרי קביעות בית המשפט בפסק דין זה מחייבות אותו". על השאלה אם ראוי היה למנוע מהאח סברי למכור את חלקו בגג לאדם אחר זולת אחד מאחיו, השיב בית המשפט - על פי התוצאה שאליה הגיע - כי "אין  בידי סברי כל זכות, וההתחייבות שניתנה - בוטלה", ממילא התיתר הבירור בשאלה.

                   המערערים - שהם סובחי וסברי - והמערערים שכנגד - שהם סלאח וסאלח -  מערערים על פסק הדין.

הערעור השני

6.       את טענותיהם בערעור שלפנינו מכוונים המערערים, סובחי וסברי, נגד ממצאים שבעובדה שקבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו השני ונגד מסקנות שהסיק. לטענתם צריך היה בית המשפט לתת דעתו על מהימנות עדויותיהם של האחים סלאח וסאלח, שהן לדעתם עדויות כבושות, מן הטעם שלתצהירים שהגישו במשפט השני נוספו, כלשונם ""עובדות" שזכרן לא בא בתצהיריהם הראשונים, והינם בבחינת "עדות כבושה"" [ההדגשה במקור - י' ט']. עוד משיגים הם על קביעתו של בית המשפט: "כי הבעלים במגרש ובבית בשועפט הם סלאח וסאלח". לטענתם, צוינו שמותיהם יחד עם שמותיהם של האחים סלאח וסאלח הן בהסכם הרכישה שנעשה עם המוכר (להלן - "הסכם הרכישה") והן בייפוי הכוח לביצוע פעולות בנכס (להלן - "ייפוי הכוח") ולפיכך יש לראות את ארבעתם כבעלי זכויות שוות בבית ובמגרש. לעניין זה הוסיפו וטענו כי יש לראות את התשלום ששילמו סאלח וסלאח מכספם הפרטי עבור המגרש, כמתנת כסף שנתנו לסובחי ולסברי שאי אפשר לחזור ממנה ואי אפשר לבטלה אחרי שחלפו עשרות שנים מאז הנתינה; וכי טעה בית המשפט שקבע כי: "הזכויות שצמחו לסובחי ולסברי התבססו על ההסכם מיום 7.4.87 - - - וכן ממסמך המכובדים". לטענתם קנו יחד עם אחיהם סלאח וסאלח בעלות משותפת על הבית ולא זכות לבניית דירה על מחצית מגג הבית בלבד. עוד משיגים הם על קביעתו של בית המשפט, כי האח סברי - שלא כאחיו סובחי - לא קיים את התנאי של בניה על הגג בתוך חמש שנים כאמור בהסכם 1987. לטענתם קביעה זו בטעות יסודה. את השתהותו של האח סברי בבניית הבית מסבירים הם בכך שסברי נאלץ לפנות לערכאות, מחוסר ברירה, בשל סירובו של האח סלאח לאפשר לסברי לבנות את דירתו, וכן משום שלא רצה להסתבך בעבירות בניה בהעדר היתר בניה; לפיכך אין לראות באי הבניה אי קיום של התנאי לבנות תוך חמש שנים. טענה נוספת בפיהם לפיה טעה בית המשפט שקבע כי האחים סלאח וסאלח היו רשאים לחזור בהם מהתחייבותם בעניין הבניה על הגג.

                   כנגדם טוענים המערערים שכנגד, סאלח וסלאח, כי הודיעו על ביטול מסמך המכובדים וחזרו בהם מהתחייבותם לתת מתנה. לפיכך, היה על בית המשפט לפסוק ללא התחשבות במסמך המכובדים ולקבוע כי אין לאחים סובחי וסברי זכות כל שהיא בבית בשועפט וכי התנאי של בניה תוך חמש שנים, כאמור בהסכם 1987, לא קוים על ידיהם. כמו כן, טוענים הם, כי היה מקום לבטל את התחייבותם לתת מתנה גם לגבי האח סובחי. לעניין זה ציינו כי האח סובחי בנה אף הוא שלא בתוך חמש השנים, ניתן צו הריסה על דירתו וכי הפר את תנאי שלום הבית בין בני המשפחה. לפיכך, היה על בית המשפט לפסוק בעניינו של האח סובחי כשם שפסק בעניינו של האח סברי, ולקבוע כי לאף אחד מן המערערים אין זכות בבית בשועפט. עוד טוענים הם כי אין לקבל את קביעת בית המשפט כי סובחי "שינה את מצבו לרעה" בכך שפעל על סמך התחייבותם של אחיו לתת לו מתנה, וזאת מן הטעם שרשאים הם לחזור בהם מהתחייבותם לתת מתנה בשל התנהגותם המחפירה של סובחי וסברי כלפיהם וכלפי אמם. טענה נוספת בפיהם לפיה היה על בית המשפט בפסק דינו השני להטיל הוצאות משפט על האחים סובחי וסברי.

דיון

          7.       דין הערעור והערעור שכנגד להדחות.

                   כאמור, מכוונות השגותיהם של המערערים נגד קביעתו של בית המשפט המחוזי במספר עניינים: מהיימנות העדים; מי הבעלים של הבית בשועפט; האם יצרו הסכם 1987 ומסמך המכובדים התחייבות לתת מתנה; האם האחים סובחי וסברי קיימו את התנאי של בניה תוך חמש שנים; האם שינה סובחי את מצבו לרעה; והאם חזרו בהם האחים סלאח וסאלח ממסמך המכובדים ומהתחייבותם לתת מתנה. השגות אלה הן ביסודן תקיפה של ממצאים שבעובדה שקבע בית המשפט המחוזי ובכך אין מקום להתערב. אקדים כאן כי גם המסקנות שהסיק בית המשפט מן הממצאים שקבע, שעליהן השתית את פסק דינו, הן תוצאה מסתברת והגיונית וגם בהן אין מקום להתערב.